בס”ד!

אֵי כאן מעבר ל’קשת’..

מאת אשר כהן – רכז יהדות בבית הספר ‘קשת’ על-שם אורי אורבך במזכרת בתיה

אגדה קסומה ועתיקת-יומין מספרת על אוצר יקר-ערך הנמצא בקצה הקשת בענן.

כטיבן וכטבען של אגדות, ואולי כחלק מתהליך ההתבגרות וההתפתחות, ישנה גם ההתפכחות,

ההכרה הרציונאלית במציאות הסובבת אותנו, וההנחה כי יש להפריד בינה לבין עולם האגדות.

כמי שזכה ללמד, להדריך ולהנחות במגוון מסגרות חינוכיות פורמליות ובלתי-פורמליות כאחת,

בישיבות תיכוניות ובאולפנות מחד, ובמדרשות שונות להעמקת יהדות לקהלים רבגוניים מאידך,

אני שמח ומודה על הזכות לתפקד כרכז-יהדות במסגרת החינוך המשלב בכלל וב-‘קשת’ בפרט,

מקום ייחודי, יהודי וייעודי בו המציאות היומיומית והאגדה העתיקה נושקות ומשיקות זו לזו.

האוצר יקר-הערך הנמצא ב’קשת’ מתבטא בערכים יקרים ויסודיים שהם המסד לחברה מתוקנת,

בריאה בגופה ובנפשה, כזו שאנחנו מאחלים ומייחלים לבנות ולכונן: ריבוי דעות מתוך כבוד הדדי,

מתוך ההבנה הפשוטה כי כשם שהפָּנִים שלנו שונות משל זולתנו, הרי שגם הפְּנִים שלנו אינו זהה!,

הקשבה שאינה רק באמצעות האוזניים, אלא בתשומת-לב, מעין בקשתו של החכם מכל אדם:

‘וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ’ (מלכים א’, ג’, ט’), ברגישות ובאמפטיה, תוך ניסיון להיכנס לנעלי הדובר,

היכרות טבעית, ללא מתווכים ומסננים, מסכים ומחיצות בין קבוצות הזהות הדתית והחילונית,

ממקום המוקיר את אמונותיה וערכיה של קבוצת הזהות האחרת, ללא שיפוטיות וביקורתיות,

ובאופן המטפח והמפתח קשרי-חברות אמיצים הנרקמים בין התלמידים ואף בין משפחותיהם!

אחד הפסוקים הטראגיים ביותר במקרא הוא זה הנזכר בהקשר פגישת יוסף ואחיו בדותן:

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ (בראשית ל”ז, י”ח).

הראייה מרחוק, כשאין הזדמנות אמיתית להתקרב פיזית וגם נפשית יוצרת התנכרות והתנכלות,

ותיקונה הוא ביכולת לגשת ולהתקרב, כפי שאכן מתרחש בסיום העלילה הפתלתלה והמרגשת,

כשיוסף מתוודע אל אחיו:  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי – וַיִּגָּשׁוּ (בראשית מ”ה, ד’).

ריבוי-הדעות, ההקשבה וההיכרות הטבעית שהן אבני-היסוד של בית הספר היסודי שלנו,

מאפשרות לקשת להופיע במלוא הדרה ויופיה, ולנו – התלמידים וצוות ההוראה וההנהלה –

להביט בה בהשתאות ובהתפעלות, לאחל ולייחל: שלא תיגמר לעולם!